Bookmark and Share

מסע ריפוי בן 17 שנים- חיים אחרים.

באדיבות מגזין חיים אחרים מבית מוטו תקשורת.

  

טלי כנפי, מטפלת רב תחומית, חוותה אירוע מוח בגיל צעיר שגרם לקריסה גופנית ובעקבותיה גם לקריסה נפשית. מתוך אבל על גירושין ותוך הכרה הכואבת שלעולם לא תוכל ללדת, היא הולידה את עצמה מחדש במסע ריפוי אטי שנמשך שנים והתוצאה היא טרילוגיית סדנאות. ילדות, זוגיות והורות כחוויה פנימית   

 

מאת: נטע סיון

 

"במהלך חיי עברתי משברים שונים ותהליכים שהובילו אותי למקום שאליו הגעתי היום", מספרת טלי כנפי, מטפלת רב תחומית ומייסדת סדנת "הבית הפנימי". "המאורעות השונים בחיי הביאו בהדרגה לתובנות ואפשרו לי להחלים, להתאחד ולהפוך להיות צינור להעניק הלאה ידע, התנסות והכוונה". החל מגיל 15 כשימשה כמתנדבת מד"א, ידעה כנפי שהיא רוצה להיות רופאה. מיד לאחר השירות הצבאי נרשמה למכינה לרפואה, אך ביומה הראשון על ספסל הלימודים חוותה בלבול. "עד היום אינני יודעת להסביר מה קרה שם. ניסיתי ללא הצלחה להקשיב למהלך השיעור. הסתכלתי מסביבי והרגשתי כמו איזה חייזר – פשוט לא שייכת. חיכיתי בקוצר רוח לצלצול הגואל ורצתי החוצה להתקשר לחבר שלי, מי שלימים יהיה בעלי. הודעתי לו שאני עולה על אוטובוס וחוזרת הביתה. הוא שאל מה קרה, אך לא הייתי מסוגלת להסביר. זה היה סופו של הרומן שלי עם הרפואה הקונבנציונלית, אך עדיין היה בי רצון ללמוד מקצוע טיפולי. כעבור זמן מה חברה שכנעה אותי להירשם עמה ללימודי נטורופתיה. הפעם הרגשתי שאני במקום הנכון. בעקבות הלימודים התחלתי תהליך פנימי משלי אצל פסיכולוגית ואצל  מרפאת בקול".

 

גילוי של כוחות נסתרים

במהלך מחצית השנה הרביעית והאחרונה ללימודים עברה כנפי אירוע מוחי קטן, שלא אובחן. היא הגיעה לרופא המשפחה מבולבלת, ולאחר מכן איבדה את ההתמצאות במרחב. לו הייתה מאובחנת נכון ובזמן הייתה נשלחת לנוירולוג ואולי אפשר היה למנוע את האירוע הגדול שעתיד היה להתרחש. כחצי שנה לאחר מכן הגיע שבץ מוחי, ובן לילה הפכה כנפי לנכה ב=100 אחוזים. "הייתי כמו תינוק. לא יכולתי לדבר, להתקלח או לאכול באופן עצמאי. גם לאחר שהתחלתי לחזור לעצמי, עדיין היה נתק בין המוח לבין מרכז הדיבור. בבית החולים העלו סברה כי האירוע נגרם ממום מולד בלב ורצו לנתח אותי בהקדם. התעקשתי לדחות את הניתוח בשנה כי המום לא היווה סכנת חיים מיידית. במהלך השנה התברר שהאירוע נגרם אך ורק משימוש בגלולות למניעת הריון. כנפי עברה תהליך שיקום בבית לוינשטיין והצליחה לחזור לתפקוד בהדרגה. עד היום נותר בה זכר מאותה התקופה – כשהיא עייפה היא מבלבלת מילים. "לפעמים אני רוצה להגיד  'בקבוק', אבל בפועל מה שיוצא לי מהפה זו המילה 'בניין'. כשחזרתי לתפקוד פיזי גיליתי שיש בי יכולות נוספות שלא הייתי מודעת להן. גיליתי שאני הילרית מולדת, אלכימאית, מתקשרת וטראנס מדיום. גיליתי שיש לי יכולת להיכנס לטראנסים בקלות ולטפל בבעיות מהממד הנוכחי וכן מגלגולים קודמים. התחלתי לשלב בעבודתי הטיפולית טיפולי הילינג, טיפולים קארמתיים, טיפולים אלכימיים וניתוחים אנרגטיים".

 

תקופת דיכאון ואבל

"החיים לאחר הנכות אילצו אותי לקחת את הדברים בקצב אחר, אטי יותר", היא מספרת. "גיליתי בי צד נקבי, רוחני, רך, ילדי, סלחן ואוהב. התחברתי לצד שמרשה לעצמו להיות ב=Being ולא רק ב=Doing. אהבתי את הצדדים החדשים שגיליתי". במהלך תהליך ההחלמה והשיקום נאלצה כנפי להתמודד עם טראומה נוספת – גירושין. היא נישאה בשנה האחרונה ללימודים לאחר קשר בן חמש שנים. "בדיוק התחלתי ליהנות מהנשיות החדשה שגיליתי, אבל בעלי כבר היה קצר רוח לקבל בחזרה את האישה שאיתה התחתן. חווינו תקופה של לחצים ואי הבנות וגם טיפול זוגי לא הצליח להציל את הקשר". המשבר גרר אחריו תקופת דיכאון ואבל. בדיעבד, היא מבינה כי תהליך ההתעוררות וההחלמה ארך כ=17 שנה. במהלך השנים הייתה בטיפול פסיכולוגי ממושך. "יותר מכל הטיפול החזיר את הילדה שבתוכי לחיים. ילדה שלא זכתה לחוות את הילדות שלה כפי שצריך, דבר שקורה בבתים רבים. בגיל צעיר מדי הייתי עצמאית ואחראית וויתרתי על התמימות, על הרכות ועל צרכים של ילדים".

 

חווייתו של תינוק בעריסה

הדיאלוג של כנפי עם הילדה שהייתה בתוכה החזיר לה באופן מסוים את השנים האבודות. לפני  השינה החלה לנענע את גופה באופן ספונטני בתנועות מרגיעות ומרדימות שמזכירות את חוויית התינוק בעריסה או ברחמה של אמו. היא השמיעה לעצמה מוזיקה של תינוקות מתוך צורך פנימי עמוק ובעיקר הקשיבה לעצמה. אבל לאחר שנים של טיפול ושהייה בתפקיד הילדה, היא הבינה שבחדר הטיפולים ישבה בעצם רק ילדה, ללא הצד הבוגר שבה. היא הרגישה שהיא רוצה לצרף את החלק הבוגר למרחב הטיפולי כחלק מהרצף התקין. היא החלה לעבוד עם יד שמאל שהפכה באותה עת ליד הדומיננטית שלה בעקבות הפגיעה המוחית, וכך גם לחזק את הצד הימני של המוח. לדבריה, תהליך האינטגרציה שעשתה בין צדדי הגוף, בין הילדה לבוגרת ובין הזכרי לנקבי יצרו אצלה תהליך ריפוי שלם ועמוק וכן את תיקון הקארמה (הנשמה).

 

איסור ללדת ילדים

כמה שנים לאחר שהתחילה את הטיפול, ישבה כנפי יום אחד בקליניקה של הפסיכולוג שלה וזרקה לאוויר שאסור לה להביא ילדים לעולם לאחר שהרופאים הזהירו אותה כי הריון ולידה הם מסכני חיים עבורה. "הפסיכולוג הביט בי בהפתעה גמורה. הוא היה בהלם משום שישבתי אצלו שנים, דיברתי, בכיתי והתאבלתי, אך מעולם לא סיפרתי לו פרט משמעותי זה. באותו רגע הבנתי שלמרות שעברתי שני אירועים מוחיים, פוסט טראומה בעקבות האירוע והגירושין, שום דבר לא 'הרג' אותי כמו ההכרה שלא אוכל ללדת". כנפי הרגישה שהמתנה של עצם היותה אישה היא הרחם שנועד להביא ילדים לעולם, והיות שעליה נאסר ללדת, היא לא לגמרי אישה. משבר זה שבו הבינה את המשמעות של ויתור על הורות ביולוגית הוביל אותה לבסוף "להרות" את ה"בייבי" הראשון שלה: סדנת הילד הפנימי. בשלב ההוא כבר הייתה בעלת וותק של יותר מעשור כמטפלת אינטגרטיבית של גוף=נפש, והיא שילבה בסדנה מבחר כלים שרכשה במהלך השנים: פסיכולוגיה, תרפיות באמנויות, ציור, תנועה, קול, הקשבה, נשימה, מגע, כתיבה, תיפוף ועוד. בסדנאות שהעבירה היא לימדה אחרים כיצד להתחבר לילד הפנימי שבתוכם, לתת לו לגיטימציה, להקשיב ולמלא אחר הצרכים שלו.

 

קשר איכותי עם עצמך

לאחר כשנתיים היא הגיעה להכרה שהיא בעצם הפכה להיות נשואה לעצמה. החיבור המוצלח שיצרה בין הצד הנקבי לבין הצד הזכרי שלה אפשר לה להיות בקשר טוב לא רק עם עצמה, אלא גם עם הסובבים אותה. "הבנתי שאנשים מחפשים את האדם שישלים את החצי שלהם. הם עסוקים ברצון שהאחר ימלא ויספק את הצרכים שלהם וכך נמנעים מלקחת אחריות על החיים ולעשות שינוי. גישה כזו אינה יכולה להניב זוגיות תקינה". מהנחת יסוד זו נולדה הסדנה השנייה – "זוגיות פנימית", המיועדת למי שכבר התחברו לילד הפנימי שבהם. מטרת הסדנה לחזק את הקשר של האדם עם עצמו בהנחה שככל שהקשר עם עצמו איכותי יותר, הוא יכול ליצור ולהוליד זוגיות עצמית אינטימית טובה יותר, מה שיוביל לתקשורת בריאה ולזוגיות חיצונית אינטימית טובה יותר.

 

בשלות להכיל את עצמך

כנפי מתייחסת לשתי הסדנאות הראשונות כסוג של לידה שאחריהן נולד מה שהיא מכנה "האח השלישי" - סדנת "הורות פנימית". היא מסבירה כי הצורך בהורות פנימית מגיע ממקום שבו האדם כבר בשל לקבל ולהכיל את עצמו, את אוסף חלקיו, ובפרט את הילד שבתוכו, ללא שיפוטיות. "השלב השלישי בסדנת 'הבית הפנימי' נולד עקב הפיכתי להורה בריא ואוהב המקבל את עצמו. המקום של להיות הורה לעצמך הוא מקום של הקשבה, נאמנות ואהבה לעצמך ולחיים. מקום של קבלה של מי שאתה ושל מה שעברת בחיים". הכלים והאיכויות הנרכשים בסדנה מאפשרים בניית קן משפחתי תקין ותקשורת בונה ובריאה עם גורמים חיצוניים. הדבר מתאפשר לאחר שאדם לומד לראות את עצמו כפי שהוא, לשמור על המרחבים, התפקידים והגבולות. גם בסדנה זו היא משלבת טכניקות נוספות, ביניהן: הולודינמיקה, קונסטלציה משפחתית, הקשבה, מוזיקה, אימפרוביזציה ועוד.

כנפי השלימה עם חוסר היכולת להביא ילדים משלה לעולם, אך לא על האפשרות לחיות חיים שלמים, שמחים ומוגשמים. היא בחרה להעניק לאחרים מפירות ניסיון חייה העשיר, הרווי מבחנים ושיעורים. דרך שלוש הסדנאות, שכל אחת מהן נולדה בחבלי לידה קשים, מצליחה כנפי להעביר את התובנות שלה הלאה ולקצר עבור אחרים את הדרך לריפוי. המסר שלה הוא כי ניתן להחלים מדיכאון, מפוסט טראומה, מבחירות לקויות ומאירועים בלתי נשלטים בחיים וללמוד להיות במקום של קבלה ואהבה עצמית מלאה.  

www.spiralarose.co.il

 

בוקסה

בכל מפגש ריפאנו עוד קצת

סדנת "הבית הפנימי" מהווה הזדמנות למפגש עם הילד הפנימי שחי בתוכנו, במטרה ללמוד לתקשר איתו, להבין את הדפוסים שעל פיהם הוא פועל ולתקן אמונות ודפוסים חוסמים. אחד הדברים שבלטו בסדנה היה תחושת הביתיות שטלי כנפי העניקה למשתפים. האווירה בסדנה היא נינוחה ונעימה וכל מפגש התחיל בארוחת בוקר עשירה. כל אחד מעשרת המפגשים הוקדש לנושא, כגון יחסינו עם אימא ואבא, או להיות ב""Being ולא ב=Doing". ההתמודדות עם הנושאים הייתה באמצעות כתיבה, תנועה, ציור, מגע, דמיון מודרך, הילינג ושיחה. התנסינו בציור ביד החלשה שלנו, פעולה התורמת לפיתוח ולגירוי צד המוח הנגדי.  הציור האינטואיטיבי עזר לי לחשוף בעצמי מקומות כאובים שלא הייתי מודעת אליהם, מקומות אופטימיים שלא זיהיתי ודפוסי חשיבה שהוטבעו בי כל כך עמוק עד שלא חשתי שהם מפריעים לי. במשחק תפקידים, שבו התחלקנו לזוגות כשאחד היה בתפקיד אם והשני בתפקיד תינוק, חווינו את פחד נטישה, את הקושי להתמסר ואת הקושי לקבל. התרגיל הציף זיכרונות עבר ועימת אותנו עם מצבים שאנו מתמודדים איתם גם בהווה.

אחד המפגשים רבי העוצמה שחוויתי בסדנה היה זה שהוקדש לדמות האם בחיינו ולמשמעות הדומיננטית שלה בעיצובנו. מתוך שיחת חולין שבה המשתתפים שיתפו את הנוכחים במה שעבר עליהם מאז המפגש האחרון, לגמרי במקרה, או שבעצם אין מקריות בעולם, המוטיב המשותף שעלה אצל כולם היה "אימא". ציירנו ביד החלשה מה אימא מסמלת עבורנו, כתבנו ביד הדומיננטית על אימא ועל כמה היא משמעותית או חסרה בחיינו ועד כמה אנחנו דומים לה. אסימונים רבים נפלו באותו מפגש. כל אחד הבין באיזו מידה הילד הקטן שבו עדיין נמצא שם ועד כמה הוא יכול להזין את הילד ולעזור לו לשנות דפוסים. חשוב לא פחות, כולם יכלו לבחור מחדש אילו מתכונות האם הם בוחרים לאמץ מול ילדיהם ועל איזה הם בוחרים לוותר. לכל מפגש היה נושא וייחוד משלו ובכל מפגש ריפאנו עוד קצת את הילד הפנימי כשלב נוסף להפוך לבני לאדם שלמים יותר.

 

קישור לחיים אחרים

גיליון 165 ע"מ 62 .

http://www.ifeel.co.il/magazines/altlife